העבודה הרוחנית של חודש אלול בתשקופת-מעגן

מאת: אלי שרון*

על-פי המנהג היהודי המסורתי, בראש חודש אנחנו מתחילים לתקוע "תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה" בשופר. הקולות הבוקעים מן השופר הם "קולות נטו", ללא מילים וגם מנעד הצלילים מאוד מוגבל. זוהי השמעת קול, מעין תרועת חצוצרות המסמלת תחילה או סיום תהליך או טקס. חודש אלול הוא החודש
האחרון במנין שאנחנו מונים "לבריאת העולם". כלומר החודש מסמן סיום. ואכן זהו סיומו של הקיץ שמזכיר לנו את ה"קץ", את הסוף.

ההתייחסות המטפיזית היהודית למציאות הנחווית על ידי האדם היא שהכל בנוי ב"סוד העיגול", ומכאן גם "מעגל השנה". כל נקודה על פני המעגל יכולה להיחשב כהתחלה ונקודת הסיום תיגע מחדש באותה נקודה
בדיוק, אך הפעם – מצידה השני, האחר או אם תרצו המוסתר, "מצד הגב" אותו אנחנו לא יכולים לראות בעצמנו. ומכאן שכל סיום אינו אלא התחלה במובן זה שהוא יכול לשמש כהזדמנות או כהזמנה, אם תרצו, להתחדשות.

המוטיב המרכזי שמוביל את העבודה הרוחנית שלנו ה"תשקופת-מעגן", עם חולים המתמודדים עם מחלות קשות, בני משפחה, אנשי המקצוע, והמטפלים נוגע בדיוק במשמעות של קיום בתוך מעגל. חיי האדם נעים במעגלים שונים ורבים, חלקם מקבילים, חלקם משיקים. העבודה שלנו בחודש אלול לקראת ההתחדשות
של השנה המתקרבת ומלאת המסתורין – "מה מביא איתו העתיד עבורי…." – היא על הקשר שבין סגירה ופתיחה. לא רק כמושגים מנוגדים והפוכים זה לזה אלא כמשלימים האחד את השני.

סגירת העבר והשמתו ב"ספר הזכרונות" היא עבודה רוחנית מרכזית שרק בעקבותיה נוכל לפתוח את הספר החדש ולכתוב את הסיפור שלנו שוב. פתיחת ספר חדש דורשת משאבים רוחניים גדולים, אותם אנחנו מבקשים להעצים באמצעות תרגול רוחני, וכך נכתוב סיפור חדש, נכתוב בשנה החדשה, בשנה המחדשת, סיפור שיהיה שונה מזה שנרשם בספר הזכרונות, הספר הסגור.

זוהי הזמנה והזדמנות לגלות את הפוטנציאל שקיים בתוכנו ושעד היום לא השתמשנו בו מסיבות שונות. באמצעות העבודה הרוחנית של חודש אלול על היחס שבין פתיחה וסגירה נגלה את החלקים בתוכנו שלא הכרנו או ששכחנו את קיומם. נחדש אותם, נלמד מחדש להשתמש בהם.

זוהי ההתחדשות אליה מזמינים אותנו הקולות הנקיים והניטראליים של השופר.

*אלי שרון הוא ראש תחום תמיכה וליווי רוחני במעגן

חבר אמריקאי סיפר לי סיפור על הכנר המפורסם יצחק פרלמן. פרלמן סבל ממחלת הפוליו – שיתוק בשתי גפיו התחתונות – שתקף אותו בתקופת ילדותו המוקדמת, ומאז הוא מרותק לכסא הגלגלים שלו. בהזדמנות אחת הוא הופיע בפני קהל גדול כשהוא אמור לנגן קונצ'רטו מסובך ומורכב לכינור. מיד עם תחילת הנגינה, לאחר שהפיק שניים או שלושה צלילים מכינורו, נשמע קול קריעת מיתר, ואחד מארבעת מיתרי הכינור שלו פקע. כולם המתינו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה הכנר. בוירטואוזיות מדהימה פרלמן המשיך לנגן כאילו לא קרה דבר, תוך שהוא ממשיך לנגן את כל הקונצרט, כולל הדרן מיוחד במינו, בשלושה המיתרים שנותרו ומבלי שהדבר ישפיע כמלוא הנימה על הדיוק בביצוע היצירה. מחיאות הכפיים וההערצה שפרלמן קיבל עם סיום הקונצרט היו סוערים ומרגשים במיוחד. לא רק בשל ההופעה המדהימה שצפו בה אלא בעיקר בשל קור הרוח, השלווה, יישוב הדעת, והיציבות הנפשית שגילה כשהמשיך לנגן כאילו לא היתה כל הפרעה בלתי צפויה. כאשר נדם הרעש, הוא נקרא אל חזית הבמה לשאת כמה מילים בפני הקהל. כשהוא יושב בכסא הגלגלים שלו – סמל לעצמה, לאומץ הלב ולכוח הרצון האדיר שלו – הוא אמר משפט קצר אחד: "הג'וב שלנו הוא לעשות מוסיקה עם מה שנשאר".
מה נותן את הכח והעצמה לאנשים להיאבק בסבל ובמגבלה, כפי שאנחנו יכולים ללמוד מיצחק פרלמן? איזה כח העצים את יעקב במאבקו עם המלאך, כאשר יעקב דורש ממנו: "לא אשלחך כי אם ברכתני"? הלוואי והייתי יודע. אולם, זאת נוכל לומר, כי בחיים שכאלה נוכל לתפוס משהו, להיחשף לרגע קט ולראות בחטף את הכח המניע בני אדם לתת משמעות לקיומם. זה יכול להיות שלנו, של כל אחד מאתנו. זה קורה לנו כאשר אנחנו מסוגלים לומר: "הג'וב שלנו הוא לעשות מוסיקה עם מה שיש, עם מה שנותר".
אלי שרון, ראש תחום ליווי ותמיכה רוחנית במעגן

בשנת 1979 התגלתה מחלת סרטן הערמונית (פרוסטטה) אצל אבי. המחלה התגלתה בשלבים מתקדמים של התפשטות בכל חלקי השלד. כל הטיפולים שאבא קיבל היו ניסיון להקל מעט על סבלו, ולהעניק לו איכות חיים סבירה בתקופת החיים שעוד נותרה לו. אבא נפטר בשנת 1981 לאחר יסורים קשים.

כמה חודשים לפני פטירתו נתקלתי בספר שתורגם לעברית ויצא לאור בהוצאת "עם עובד". שם הכותר היה "לנצח את הסרטן" והוא נכתב על ידי ד"ר לוסיאן ישראל, מגדולי רופאי סרטן הריאות בצרפת. קראתי את הספר בשקיקה מתחילתו ועד סופו. חיפשתי מזור למחלתו של אבא שהלכה והחמירה, הלכה והחלישה אותו. הספר היה נלהב מן האפשרויות שנתגלו לטיפול וריפוי סוגים מסוימים של סרטן הריאה, ועבורי היה זה החלום. חלום על התקוה שיהיה בידי עולם הרפואה להציל את אבא שלי. לנצח את הסרטן שלנו.

הספר אכן היה נלהב מאוד והצית את דימיוני. אך הוא גם היה מפוכח דיו כדי לטעון שהפתרונות עדיין לא בידינו ויקח הרבה זמן עד שהרפואה תוכל אכן לנצח את הסרטן, אם בכלל. אולם עבורי, הספר היה מקור לתקוה גדולה. אינני יודע אם לא הייתי מפוכח או שמא רציתי להאמין בכל מאודי שאבא שלי יירפא מן המחלה הקשה. אני רציתי לנצח את הסרטן, אך לאחר זמן קצר התברר שלא הצלחתי לנצח אותו. נדמה לי שעצם החלום לנצח את הסרטן העמיד אותי בפני שאלות אקזיסטנציאליות מהותיות.

היה זה שלה חשוב בחיי. אשתי נשאה ברחמה את בננו השלישי והיינו עסוקים מאוד בבניית המשפחה הפרטית שלנו. בבניית הקן הזוגי המתרחב. ובדיוק בצומת הזה של חיי נאלצתי להתמודד עם מחלה סופנית שתקפה את אבי, האיש שהיה החבר הכי טוב שלי והכי קרוב אלי בעולם. מאות השעות שביליתי עם אבא במהלך שנתיים ומחצה היו השעות היפות ביותר שלנו ביחד. למדנו. קראנו. צחקנו. כעסנו. ובעיקר התקרבנו. בפגישות הללו שהתקיימו מדי יום לסירוגין, שלוש פעמים בשבוע, בשעות אחר הצהריים והערב, אבא סיפר לי את הסיפורים הכי מוכמנים שלו. שיתף אותי בכאביו, בחלומותיו, בהצלחותיו כמו גם בכשלונותיו. הרגשתי על גג העולם. ברטרוספקטיבה אני מבין שהיתה זו תקופה של צמיחה גדולה והתפתחות עבורי.

בסיפור תנורו של עכנאי (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא דף נ"ט עמוד ב) אנחנו מתוודעים למחלוקת הלכתית שנתגלעה בין חכמי הדור השני ביבנה, בקרב תלמידי רבן יוחנן בן זכאי. משני צידי המתרס ניצבו רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. במהלך הויכוח מתגלה האל בצורה של "בת קול" ומבקש להתערב ולהכריע לטובתו של רבי אליעזר. נעמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". פירוש: לאחר שניתנה התורה לבני האדם, ניטלה הרשות מהאל להתערב בהחלטותיהם של בני האדם. בתלמוד מדווח כי כאשר שמע האל את טענתו של רבי יהושע, חייך ואמר "נצחוני בני, נצחוני בני".

רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו "…..כי צריכין לנצח אותו יתברך כביכול. כי אף על פי שנדמה להאדם שהשם יתברך אינו רוצה לקרבו מחמת שקלקל הרבה….. כי אף על פי כן אני רוצה להיות ישראלי. נמצא שרוצה לנצח את השם יתברך כביכול, והשם יתברך יש לו שמחה מזה שמנצחין אותו, כביכול" (ליקוטי מוהר"ן ב, קכא).

במפגש הליווי הרוחני, אנחנו לא מבקשים לנצח את המחלה או את אלהים. אנחנו מבקשים לנצח את הסתמיות, את האפאטיות, את תחושת הכשלון והאשמה. אנחנו מבקשים למצוא משמעות חדשה בתוך הסבל, המחלה, האבדן והאבל. אנחנו מבקשים למצוא את האפשרות לגדול וללמוד משהו על חיינו ועל עצמנו דרך החוויה שיכולה להיות משתקת.

עשרות המטופלים שלנו כאן, ב"תשקופת-מעגן" המשתתפים בפעילויות השונות, חולקים איתנו את הרצון הזה. אנחנו מושיטים להם את ידינו וקוראים להם להיאחז בה ולהיעזר באמצעותה בעבודה רוחנית ובצמיחה שהיא מביאה עימה.

הפילוסופיה המובילה את דרכנו בליווי הרוחני מתומצתת בפסוק הנפלא מתהלים "עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו" (תהלים צ"א, ט"ו).

אלי שרון

ראש תחום ליווי ותמיכה רוחנית במעגן